מאת שרון קשרו

צילום: חמוטל וכטל

לאחרונה, סצינת השירה בארץ קולחת ומבעבעת. מתרחש משהו אגרסיבי. בין הקולות השונים שצפים ועולים ברשת, נפגשתי עם ספרו החדש של אמיר מנשהוף "קוּם". הספר שיצא השנה בהוצאת "מקום לשירה", ובעריכת נדב ליניאל, מבטא היטב חוויות של אגרסיביות, שניתן לחוש דרך הציטוט הפותח, בתחילת הספר, שמופיע כמן מוטו, משירו של יונתן רטוש "אֹנֶס" : "יֵשׁ פֹּה אֵיזֶה אֹנֶס/ בָּאַהֲבָה הַזֹּאת". אמיר מנשהוף מנהל שיח קשה ועיקש עם הרעיון הזה, שמבטא את החוויה שבאופן אישי מייצרת מבחינתי קושי עם סצינת השירה הישראלית. מחד- שפע של יצירה, לכאורה, נאמר שהשפע הינו טוב, הוצאות הספרים מתפרנסות מהעובדה שכותבים רבים נזקקים למו"ל, לעריכה, להפצה, מאידך, ישנה תחושה של מאבק, הדחפות. בחרתי להביא ברשימה זו, את אחד השירים שביטאו לדעתי את החוויה, אם כי- עליי להודות, הקריאה שלי את הספר "קום" שמצאתי אותו בועט ופרובוקטיבי, נעשית כאן(ואני מודה בחטא הזה, בפני כל אלוהים שמופיע בספר זה) בהתייחסות לסצינת השירה, ולאו דוקא מנסיון נחוש להבין את המשורר.

 

|
יְהֹוָה אַתָּה־בּנָם
שֶׁל זוּג יוֹשׁבֵי קַרנוֹת פּתָחִים שֶׁל קרַאק
אֵלֶּה עוֹשֶׂיךָ הֲתִזכֹּר כֵּיצַד
שׁנֵי פּתָחִים לָאֶחָד
אֱלֹהַי תֵּן לָהֶם לָנוּחַ אַהֲבָה אַחַת
שֶׁכָּל רְצוֹנָם הָרָצוֹן הַזֶּה לַמְּנוּחָה הַזֹּאת
וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה אַחֶרֶת

 

הפרובוקציה הגלוייה בניסוח של שיר כדמוי תפילה, כאשר נוסח הפנייה אל האל הוא שיוצר את הדמיון, אם כי השיר כולו נרתם להיות אנטי תזה לתבנית החיובית הטמונה בתפילה:
מעשני הקראק הופכים למושאי אהבה, היכן שהעליבות הגדולה ביותר נוכחת, שם נמצאת הקדושה, שם היא נולדת. "יהוה אתם בנם".  בחרתי בשיר זה משום שהנוסח דמוי התפילה ונוכחות האל
הם אלמנטים החוזרים בספר זה, משום שהתפילה והאל וירושלים, משמשים את הפואטיקה של המחבר ומושמים בפי הדובר בשירים כערוץ וכתובת לתיעולם של רגשות כלל, אהבה, שנאה, כעס, מה שלפי הקריאה שלי,
מחזק את הרעיון של- היכן שהעליבות הגדולה ביותר נוכחת, שם נמצאת הקדושה.

|

הַזּמַן זָ כָּל כָּך
הַזּמַן זָ
דּוֹחֵף הַגּוּף וּ מִ ת מַ זֵּ ל
דּוֹחֵף הַקִּירוֹת בְּכֹחַ מְעַניֵן
שֶׁיוּתרֵ נשִׁמעָ מהֵםֶ
ופָּחוֹת מֻכָּר
ולְא נרִאהֶ שֶׁאפֶשָׁר
לִנגחַֹּ בּוֹ
וְלָנוּ הַדּחוּפִים נוֹתָר
לְהִדָּחֵף
לְהִדָּחֵף הֲכִי חָזָק קָדִימָה
בָּרָצוֹן הֲכִי גָדוֹל
הכֲיִ שָׁחר

 

בשיר הבא שבחרתי הנושא מתקשר למוטו של "האונס" שמופיע כציטוט בתחילת הספר. הפואטיקה פונה למטאפיזיקה ופסיכולוגיה. פעולת "האונס" מתבטאת כאן ככוח אפל, "הרצון הכי גדול/הכי שחור" שמניע את האדם, ישנה פנייה לטבע האנושי הלא מרוסן, אל הגופני הסתמי הנע קדימה מכוח הזמן- "להדחף קדימה."  זה כל רצונו של הגוף בשיר הזה, הביטוי לרצון האנושיות דרך הפיזיות של הגוף שאינה מבחינה במוסר, או דת או אפילו אינטלקט. "בכח מעניין", המילה הזו מופיעה כאן במובנה של "מעניין" כ"מושך", בתוך הדיאלקטיקה של השיר של יחסי הכוחות משיכה ודחיפה בעולם. "ולנו הדחופים" הוא כותב, בעולמו של דובר זה, כולם מנסים לדחוף, למשוך, וכולם נדחפים ונמשכים, מתוך "הרצון הכי שחור" האנושי, אותו רצון סתמי שמתחת לפני כל הדברים.

קטנתי מלעמוד על טיבה המלא של הפואטיקה בספר זה, אבל אני יכול לומר בבטחה שמדובר בספר מרתק, עם דיאלקטיקה מאתגרת, שבקריאתה נכון הקורא לפגוש אמיתות נאות ומקומות לא נעימים בנפש,
המסע שנסתר בין דפים אלו מאפשר למצוא את הקדושה בעליבות הכי גדולה, ושמחתי על האפשרות לעשותו.

 

 

 

%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94-%d7%97%d7%96%d7%99%d7%aa-2

 

 

Facebook Comments
About the Author

Related Posts

רשימה קצרה על ספר חדש בהוצאת "פרדס" - "זמן ביניים" מאת מאיה דנק, דיון על נושא הזמן בספרות מאת שרון...

שרון קשרו מראיין את המשוררת והביבליותרפיסטית מעין שטרנפלד, החיפאית במקור, ומשוחח איתה על שירה,...

במסגרת הסדרה על משוררות חיפאיות, שרון קשרו קורא בשירתה האירוטית של טלי וייס, משוררת הפועלת בחיפה...

השאר\י תגובה