מאת אורי בצ'קו

צילום אורי בצ'קו

פסטיבל חיפה 100 לייב- על תחילתה של מסורת מבורכת

כשעיר בונה מסורות, יש בזה דבר חיובי. לחיפה יש אחת גדולה כזאת – פסטיבל הסרטים הבינלאומי שקורה בקרוב ,ולטעמי זה הזמן הטוב ביותר לשהות בעיר.
מסורות עירוניות יוצרות תדמית חיובית לעיר , מעלות את תייירות הפנים והחוץ שלה והופכות אותה לאטרקטיבית ,ובכלל ,מתכון כללי לאושר הוא הציפייה לדברים טובים לבוא.

אבל להתחיל מסורות, זה כבר עניין אחר לחלוטין. דרושה נחישות, כוח רצון ואי רתיעה מעשיית טעויות – עד מציאת המתכון המושלם ליצירת ארועי מסורת.

לפיכך שמחתי מאוד מאוד על המשך פרוייקט חיפה אינדי 100 – המון דברים שנעשו בו נכונים, חשיפה לאמנים חדשים ולאנשים רבים גם חשיפה למקומות חדשים שנפתחים בעיר.
אך הדבר הטוב הגדול בעיני הוא שמדובר בארוע מתגלגל – כזה שמתקיים מספר ימים ומאפשר טעימה גם לאנשים עסוקים במיוחד.

שמחתי גם לגלות שאת רוב השמות שברשימת ההופעות אינני מכיר ,זה גרם לי להרגיש קצת מחוץ ללופ, אבל גם עקצץ לי ברוח ההרפתקנית שהנה הנה אני עומד לגלות את הכוכב הבא בפאב אפלולי או את הלהקה הכי טובה בעולם בפינת הרחוב.השנה הפסטיבל נפרש על פני מרחב גדול מבעבר, החל מהקלמנ'ס שבקצה רחוב הנמל ועד הקבריט שבשדרות המגנים פינת הזגג.

17 לוקיישנים שונים, לא כולם מותאמים בהכרח להופעות – ועל כך בהמשך.

img_20160907_194021-copy

 

אז יצאתי לי מוקדם, ביום השני מתוך השלושה לגלות הפתעות חדשות. התחלתי ממגרש החניה הצמוד לרחוב קפטן סטיב. ציפיתי לפלס את דרכי בים מכוניות, אך התאכזבתי לגלות כי רוב המגרש היה ריק.

צעדתי ברחוב הנמל שהיה די רק באותה השעה ועצרתי ב – "אל פוארטו".

אל פוארטו – הופעתו של יונתן מימון

 

הפאב, חדש יחסית בפינה החיפאית, בן 4 חודשים בלבד, פינה מקום של כמה מטרים מרובעים ליונתן שהתגלה כטרובדור של ממש.

ברגליים יחפות ועם גיטרה שר יונתן בעברית בעיקר על אהבה או על אכזבות ממנה.

יונתן הפליא לנגן על הגיטרה שצלילה היה עשיר מאוד.

קול הטנור שלו הוא נעים ומלטף במיוחד – ואין ספק שמחמיאים לו יותר הטונים השקטים מאשר השירים הזועמים.

ההגברה בפאב היתה מצויינת וכן הוציאו רמקולים החוצה כך שנדמה היה למי שיושב בפנים כי הוא נמצא באולפן בעוד האנשים מבחוץ נמצאים על לוח הבקרה.

המוזיקה של יונתן, ובעיקר מעברי האקורדים הזכירו לי לעתים את השירים השקטים של K's Choice מסוף שנות ה-90.

אז אם חשקה נפשכם בקול מלטף ובשירי אהבה – אני ממליץ במיוחד לחפש את יונתן.

הצטערתי בשבילו שלא הגיע יותר קהל להנות מהמוזיקה.

אין ספק שמדובר בזמר שעדיין מבשל חומרים עם עצמו ולהערכתי – לא תזיק לו להקה מאחוריו לשיר הזועמים יותר.

לאחר ההופעה נתקלתי ביונתן במקרה ברחוב וגיליתי כי הוא למד ברימון שנתיים, הקליט אלבום (קצר) במערות בית שערים ואף רצה לתת לי דיסקים שלו חינם (לא הסכמתי – ושילמתי).

 

 

ההופעה הבאה אותה ראיתי היתה להקת QUAINT בגלריה "שער 3".

הגלריה היא מקום די מושלם ללהקת רוק רועשת.

המקום מרווח מספיק כך שלא יהיו בו החזרי קול, ויכולה להכיל כמות גדולה מאוד של קהל.

החסרון היחיד בגלריה היא העובדה שלא קיימת במה – והלהקה מופיעה בגובה הקרקע.

הגעתי לקראת סוף ההופעה ונוכחתי בקהל משולהב לחלוטין.

img_20160907_205348img_20160907_205638-1-copy

 

לקווינט יש את כל מה שצריך כדי לחשמל את האוויר – קלידים, גיטרה בס, גיטרה רגילה, חטיבת נשיפה וסולן בעל עוצמה ונוכחות גבוהים במיוחד.
על פי עמוד הפייסבוק שלהם זוהי ההופעה הראשונה שלהם כקולקטיב – ציד האוצרות שלי הוכתר בהצלחה!
לצערי הרב ,לא הצלחתי למצוא אותם ביוטיוב – אבל אם אתם מחפשים קבוצה שתרים לכם את הקהל על קצות האצבעות ותדע לספק את הסחורה גם במוזיקה שקטה וגם באנרגיות גבוהות.

 

עמרי מורל – הליבירה

והנה לקח לשנה הבאה חינם אין כסף – אל תשלחו אמן בודד עם גיטרה אקוסטית להופיע בליבירה – זה לא מחזיק מים.

עד כמה שניסיתי, היה קשה לזהות את המוזיקה בים השיחות. המקום היה הומה אדם, אך אולי ארבעה אנשים הסתכלו והקשיבו לעמרי והשאר עסקו בעצמם, במזון ובשתיה.

והוא, האומלל, בקושי היה מוזיקת רקע לבילוי של האחרים, היה מודע לכך וגם הופיע בפרצוף מדוכדך למדי.

img_20160907_211218-copy

 

 

לגבי עומרי, מדובר בזמר בעל קול גבוה יחסית ובעל צרידות שמוסיפה אופי לשירה שלו. משהו בגוון השירה שלו הזכיר לי מעט את דארן הייז מ Savage Garden, אך במנעד מעט נמוך יותר.
עמרי שר באנגלית מיקס של בלוז ורוק, חומרים מקוריים שלו- אך קשה היה לעמוד על טיבם ברעש הרקע העצום. 

בניגוד ליונתן, הנגינה של עמרי על הגיטרה היתה בסיסית ביותר, ברמת הליווי בלבד ואני די בטוח שאם היתה להקה מאחוריו,

והוא היה משוחרר מכבלי הגיטרה היה ניתן לקבל ממנו הרבה הרבה יותר.

 

לסיכום קצר ומבלי להכביד –

הפסטיבל הוא תחילתה של מסורת מבורכת – כזאת שנתנת הזדמנות למי שאינו במיינסטרים להוציא את ליבו ולהראות לקהל.

הייתי ממליץ למארגנים לשדך נכונה בין אמנים לבין הלוקיישנים, ולוודא שגם למתחילים בהם תהיה טבילת אש שתתן להם את האנרגיות להמשיך ליצור ולהופיע.

בשעות המוקדמות לא ראיתי כמות גדולה של אנשים אך לאחר מכן הרחובות התמלאו מעט.
כמו כן – הפריסה הגדולה של הארועים גרמה לכל הפסיטבל להרגיל יותר "מדולל".

לדעתי הטעות החמורה ביותר היתה העלמותם של הופעות הרחוב שנוכחותם בשנה שעברה הוסיפה המון.
יש המון הנאה בגילוי מוזיקה מרחוק, בהתקרבות אליה ובמגע עם אנשים מוכרים ופחות מוכרים בסביבה פתוחה.
רק מגע עם מסה של אנשים נוצרת תחושה אמיתית של פסטיבל, 
אוסף של להקות במקומות מבודדים – פחות…

 

Facebook Comments
About the Author

Related Posts

בשנים האחרונות השם "הילה רוח" די חזק בסצינת האינדי הישראלית. בעקבות הופעתה בפסטיבל חיפה 100 Live,...

אורי בצ'קו נפגש עם משה ושרי הרשקוביץ, זוג מוזיקאים וזוג בחיים האמיתיים, ושוחח איתם על השותפות...

החודש התקיימה בסינקופה הופעה מרגשת של מוזיקאית צעירה בעלת קול נעים ומלטף, שמה שירן אלעד-אורי בצ'קו...

השאר\י תגובה