מאת חן צח

צילמה ענבל גינת

אחד הדברים שהכי חשובים לי כשאני כותב על מוסיקה, בטח לגבי ארועים מקומיים, הוא לראות את האנשים מאחורי הסיפור. ולכן, כשהתקרב חודש ספטמבר, ואיתו גם בפעם השלישית(!) פסטיבל חיפה 100 לייב, היה לי ברור שחוץ מלסקור את ההופעות השוות במיוחד (עליהן בנפרד), אני רוצה לפגוש את שני האנשים שאחראים על פסטיבל האינדי המופלא הזה, שמביא לחיפה את מיטב התוצרת הישראלית.

כמה מילים על הפסטיבל, בהפקת עיריית חיפה, שכאמור התקיים בפעם השלישית בעיר התחתית. כמו בשנים הקודמות, הפסטיבל הציג 100 הופעות, בשלושה ערבים (בתאריכים 6-8 בפסטמבר) ובמספר רב של פאבים וברים שפורחים לאחרונה בעיר התחתית המתעוררת. ההופעות היו כולן ללא תשלום, מה שלחלוטין לא טריוויאלי, בהתחשב במחירי הכרטיסים של פסטיבלי מוסיקת אינדי כמו יערות מנשה ואינדינגב.

הראיון עם הדס ואיסר אריאל, המנהלים האמנותיים והרוח החיה מאחורי הפסטיבל, וזוג גם בחיים, התנהל באווירה קצת סוריאליסטית של סוף החופש הגדול, בשעות הצהריים החמות בבית מילר במרכז הכרמל, באחד משני הסניפים של מכללת רוק סיטי אותה הדס ואיסר הקימו ומנהלים. הילדים נשלחו לשחק כדורגל ביחד, והגדולים ישבו לדבר על מוסיקה.

הדס, בת 36, היא חיפאית במקור, למדה אדריכלות נוף בטכניון, ומגיל צעיר ניהלה עסקים בתחום המסעדנות והנדל"ן בעיר. איסר, בן 48, אבל נראה צעיר בכמה שנים טובות, גם בגלל סגנון הלבוש, וכנראה גם בגלל העיסוק רב השנים בספורט. רובנו, מן הסתם, מכירים אותו כאיסר טננבאום, אולי מתופף הרוק הטוב בישראל בעשורים האחרונים, שהיה חבר להקת רוקפור מיום הקמתה עד ממש לאחרונה, ושיתף פעולה עם כמעט כולם ברוק הישראלי, כנגן, יוצר ומפיק.

מקדמים את המוסיקה הצעירה בחיפה

ספר על השינוי שעשית בחיים המקצועיים והאישיים, עם המעבר לחיפה. 

איסר: אני שמתי את כל העשייה בתל אביב מאחוריי ויצאתי לדרך חדשה. בהתחלה בגישושים, ועם כל הכוח כשפתחנו את בית הספר [מכללת רוק סיטי, ח.צ]. זה סוויצ' שעשיתי מלהיות מוזיקאי מופיע, ובאולפן ובחזרות, יותר למקום המחנך, המנטור והמוביל, וגם מפיק. להיות מאחורי הקלעים ולהתחיל לדחוף מאחורה. צומח פה גל אדיר של יצירה ושל עשייה, וזה מאוד מאוד מכיל וממלא אותי. ומאז שהתארסנו אז גם שינינו שם משפחה ויש פה איזשהו כוח חדש. העיר הזו הביאה לי אנרגיות. אני כבר לא צעיר, אבל עדיין מרגיש כאילו התחלתי שוב מההתחלה.

אז מה ההרגשה לעבור מהאקשן של סיבובי הופעות בישראל ובעולם לחיפה?

איסר: הייתי שם, ראיתי את זה. היום אני יכול לדבר בגוף ראשון כשאני מספר לקטנים מה זה להיות בטורים ומה זה לנסות להצליח בעולם. לא למכור להם אשליות. אני לא איזה מורה מאקדמיה שאומר להם תלמדו מוסיקה ותעשו משהו. אנחנו ממש מובילים אותם. אם זה רק בשביל הכיף, אז שיהיה רק בשביל הכיף. ואם אתם אוהבים לנגן שירים של פרל ג'אם או רד הוט צ'ילי פפרז, אז אולי אנחנו נכתוב שיר, כי יצירה מקורית יש לה משהו אחר, אנרגיה אחרת.  אבל מרגיש לי נכון לעבור. אני היום מתרגש מילד בן 12 שכותב שיר לא פחות משיר שאני כתבתי עם רוקפור. זה באמת מרגש אותי.

איך נולד הפסטיבל?

הדס: כשפגשתי את איסר, דיברנו ביחד על מה אפשר לעשות בעיר הזאת, והרבה פעמים דיברנו על זה שהרבה פעמים אנשים אומרים שלעיר יש המון פונטציאל ושלתושבים בעיר יש המון פוטנציאל, אבל אין את מי שמרים את הכפפה לממש את זה. ואז, לפני 3 שנים, הפסטיבל התחיל ביוזמה משותפת עם מנהלת עירתחתית. העירייה מאוד מאוד פרגנה לנושא הזה. איסר עשה את פסטיבל "מד מיוזיק" בתל אביב שנתיים לפני, אז הפורמט היה קיים. לא בפורמט של 100 הופעות אלא בפורמט של פסטיבל עירוני של מוסיקת אינדי. ישבנו לסיעור מוחות עם המנהלים של מנהלת עירתחתית, וביחד הגענו לקונספט של 100 להקות, בהתחלה לאורך יומיים ובהמשך זה הפך לשלושה.

הפסטיבל הראשון היה במהלך מבצע צוק איתן. מצב מאוד לא פשוט

הדס: נכון. זה היה מאוד מאוד מתאגר, אבל גם מאוד חזק. הרגשנו את העוצמה של זה. בזמן שהרבה מופעי מוסיקה התבטלו, אנחנו החלטנו בשיתוף עם העירייה כן להמשיך את זה. זה בא מהמקום שמוסיקה היא אמצעי ביטוי. מוסיקה זה לא רק מסיבות, היא גם דרך לההביע כאב, דרך להביע את כל מגוון הרגשות, ובאמת הפסטיבל באותה שנה לקח כיוון יותר רגוע, יותר של הזדהות וביחד. בשנה השנייה היה לנו חשוב לקדם את הלהקות הצעירות של העיר, עשינו מופע במה מיוחדת של להקות צעירות. בעצם האמנים הוותיקים שהגיעו לפסטיבל גם לקחו את הלהקות להופיע אחר כך.

את מתארת ממש תהליך של מנטורינג

הדס: לגמרי. השנה הדגש הוא קצת אחר. ככל שאנחנו מעמיקים בנושא, ורואים כמה העיר הזו מתפתחת וכמה כשרונות נחבאים יש בה, אנחנו גם יותר יודעים להביא מסות של אמנים מקומיים. אנחנו גם הגדרנו לעצמנו שאם יש איזה אמן שהוא מאוד מקודם, אז הוא כבר לא ממש אינדי. אם כדי להגיע לאמן צריך לדבר עם המנג'ר או הבוקינג או היח"צ, אז זה לא בדיוק אינדי.

"אינדי זה לא סגנון מוסיקלי"

מה לדעתך מייחד את הפסטיבל הזה מול פסטיבלים אחרים שגם הם נותנים במה למוסיקת אינדי?

הדס: קודם כל הפסטיבל הזה הוא אורבני, והוא פונה גם לאנשים שגרים בכרמל ובשבילם זה חמש דקות נסיעה. לא חייבים ללבוש שראוול ולגור באוהל באמצע היער או המדבר. זה גם לא רק לצעירים. זו המוסיקה החדשה. אם בן אדם מגדיר את עצמו כאוהב מוסיקה, פה יש לו הזדמנות להיחשף באמת למוסיקה החדשה. שמנו דגש מאוד מאוד חזק על אמנים באמת חדשים. ז"א אמנים שעוד לא השתפשפו בכל המועדנים בתל אביב ולא היו בכל הפסטיבלים. אתה יודע, כשאתה עושה פסטיבל אינדי או ארוע אינדי יש איזה עשרה שמות שזה נחשב אינדי. אז אינדי זה לא סגנון מוסיקלי, אינדי זה פשוט מוסיקה שאתה עדיין לא מכיר.

אבל כן יש השנה גם אמנים מאוד מוכרים, למשל אסף אמדורסקי או גלעד כהנא

הדס: נכון. כשאתה שומע מוסיקה, זה מאוד עוזר שיש לך למה להשוות. אם אתה הולך להופעה של מישהו שזו ההשקה הראשונה שלו, ואז הולך לשמוע את אמדורסקי באותו יום, אתה יכול להבין את הדרך שיש לבן האדם הזה לעבור. כדי להזרים מסה של קהל לעיר התחתית, זה נכון שיהיו גם אמנים מוכרים.
איסר: אנחנו חייבים להגיד שאנחנו לקחנו הופעות של אמנים, גם מוכרים, שאנחנו מאמינים שיש להם משהו חדש להגיד. אנשים כמו גלעד כהנא שכבר המון שנים בלהקת הג'ירפות, והיה לו את האומץ לצאת לדרך חדשה, אפילו לא למופע סולו שלו, אלא הופעה עם דיג'י.

ספרו על תהליך הבחירה של האמנים לפסטיבל

הדס: זה לא פסטיבל שיאללה, זורקים אמנים. יש חשיבה מאחורי העניין. אנחנו יכולים להסביר כל בחירה. נגיד אמדורסקי, זה בן אדם שיודע להמציא את עצמו מחדש בכל פרויקט שהוא עושה. הוא אינדי. זה לא משהו ששמעת כבר. או להקת רמלה. זה להקה שנכון שהיא קיימת כבר תקופה, אבל היא עדיין מוגדרת מאוד אינדי ומאוד נאבקת, וזאת תהיה ההופעה האחרונה שלהם לשנים הקרובות. אורי [אדלר, ח.צ] נוסע להודו לשנתיים. כל הופעה בפסטיבל הזה יש מאחוריה סיפור ובחירה מאוד מדוקדקת.

 

img_20160911_151621

  להקת הערנבים. להקת הבית של רוק סיטי

 

"מותר גם לפרגן"

הפסטיבל הזה מאוד אורבני. מאוד מחובר לעיר התחתית. מה המחשבה מאחורי זה?

הדס: הרעיון הוא באופן ברור לחשוף את העסקים המקומיים לקהל. להראות שאפשר לעשות הופעות בתוך פאבים וברים, גלריה שער 3. אנשים לא יודעים איזה כמות של עסקים יש פה בעיר התחתית. זה מטורף.
איסר: תשאל כל אמן תל אביבי על מקומות להופיע בהם בחיפה, הוא יגיד לך סינקופה ווונדרבר. הוא לא מכיר את המקומות האחרים. נכון שלא כולם הם מקומות להופיע במהלך השנה, אבל הרבה מהם מתחילים עכשיו. אנחנו תמיד מקווים שגם מקומות שלא מופיעים בהם במהלך השנה, יקבלו תיאבון לשלב לייב מיוסיק. כשאתה יוצא בפסטיבל באחד הערבים, אתה נכנס לעסק ומקבל להקת רוק. ונכנס לעוד עסק ויש מופע פולק, מקבל די ג'יי. מהיכרות שלי בחו"ל ככה זה כל השנה, בניו-יורק, באל איי, בלונדון. בארץ צריך לעשות פסטיבל בשביל זה.

אתם לא חושבים שהקידום של העיר התחתית בשנים האחרונות בא במידה מסויימת על חשבון הכרמל?

הדס: במקרה אני למדתי בפקולטה לתכנון ערים, אז אני יכולה להגיד לך שלא מסתכלים על פיתוח עירוני מקדנציה לקדנציה. מסתכלים על זה לאורך עשרות שנים. ובעשרות שנים, זה בסדר שמאמצי פיתוח הולכים למקום אחד בעיר ואחרי כמה שנים הולכים למקום אחר. כדי באמת לפתח דבר מסויים בעיר חייבים להקצות לו הרבה משאבים. בתור חיפאית מאוד כרמליסטית, אני מאוד נהנית מרמת החיים שלי, אבל אני גם רוצה שיהיה לי עיר תחתית לצאת אליה בערב. ואיסר ואני יוצאים לפאבים בכרמל, אנחנו חולים על המכולת [הדס צוחקת] וזה פאב הבית שלנו.

מוכרחים לשאול למה בעצם אתם בסיפור הזה

הדס: זה נשמע קצת בומבסטי, אבל אנחנו פה בשבל החזון, בשביל הנשמה. בוא נגיד שאנחנו לא מביאים את ביונסה וג'יי זי. אינדי זה לא בדיוק המקום שאתה תתעשר ממנו. אנחחו מרגישים שחשוב להביא לפה בשורה. חשוב לנו לחנך דור צעיר, לתמוך בדור שכבר יוצר, וחשוב לנו להביא את החיפאים המבוגרים, בגילאים שלנו, 30 ו 40, לצאת מהבית ולראות מה יש לעיר להציע. כי להתלונן ולשבת לראות חדשות בבית לא גורם לשום שינוי. כל יום שאנחו יכולים אנחנו יוצאים מהבית, אנחנו יוצאים מסתובבים.
איסר: אני אישית כבר שנה חמישית עושה את זה, ועם הדס כבר שנה שלישית, ואני שואל את עצמי למה זה לא קורה כל הזמן. למה כשאתה יורד לעיר התחתית או מסתובב בכרמל, לעשרה פאבים שונים, ובכולם מנגנים מוסיקה מהמחשב. אפילו תן לי גיטריסט בפינה של בר של 30 איש שישמיע את השירים שלו. יש את זה בבר גלים, בכמה מקומות קטנים. ככה אמורה להיות העיר התחתית.

לסיום, ספרו לי על שיתוף הפעולה שלכם עם העירייה בפסטיבל הזה

הדס: אני חייבת לציין, וחשוב לי שזה גם ייכתב, שבעולם הציני שלנו, מאוד קל לרדת על העירייה, שהם מוציאים את הכסף על נושא כזה או אחר. יש פה השקעה גם רגשית, גם מנטלית, גם משאבים, למשהו שלא קל למכור אותו. זה לא פופולרי. וגם כמויות האנשים שמגיעים לפרויקט הזה, זה אוטובוסים שמגיעים מכל רחבי המדינה. וזה בסדר. חשוב לפרגן לעירייה, שכבר שנה שלישית לא מוותרת ועושה משהו שהוא באמת כדי לקדם תרבות אחרת. אני גם חייבת להגיד, באופן אישי, שכל האנשים שאנחנו עובדים מולם בעירייה, באמת אכפת להם. שכל פאב יקבל חשיפה. ואם לפאב מסויים קשה, ינסו נדבר איתם. ממש מתעקשים שזה יקרה. הם מכירים אמנים שיוצרים בעיר ומתעקשים שהאמנים האלה יופיעו. ואם האמנים האלה לא עונים, כי לפעמים הם לא כאלה מסודרים, אז גם העירייה וגם אנחנו הולכים וממש מוציאים אותם מהבית.
איסר: לשמוע את יונה יהב אומר, חשוב לי שלהקה כמו 3421 שחיממו את Die Antwoord יהיו בפסטיבל שלי, אתה אומר וואו. יונה יהב יודע מי אלה 3421. אני לא רואה את חולדאי מבקש מלהקת רמלה, נגיד, להיות אצלו.
הדס: בפסטיבלים שאני מכירה, אתה משלם כרטיס כניסה, ולא מעט. כאן האמנים אומרים, מה לא משלמים להופעות שלנו? פה העירייה משלמת על הכל והכניסה היא חינם. רק לפרגן. מותר גם לפרגן.

סיימתי את הראיון עם הזוג המקסים והכל כך אנרגטי הזה אופטימי. שלמרות שבשנה האחרונה נסגרו מוסדות אינדי כמו הסירופ הפנטסטי, ולמרות ביקורת לא מעטה שהופנתה לעיריית חיפה על ההתנהלות שלה בעיר התחתית, סצינת האינדי לא מתה. ניכר בהדס ואיסר שהם פועלים מתוך אהבה אמיתית לעיר ולתרבות שבה, ושבאמת חשובה להם סצינת המוסיקה בחיפה.

אז כל עוד יש לנו בעיר כשרונות מוסיקליים רעננים שממשיכים לצוץ כל הזמן, וכל עוד יש אנשים כמו איסר והדס שלוקחים את תרבות הבילוי בחיפה באופן אישי ממש, נותר לנו כקהל חיפאי פשוט לצאת החוצה, לרדת לעיר התחתית וליהנות ממוסיקה משובחת, בירה טובה, ואנשים יפים.

Facebook Comments
About the Author

Related Posts

בשנים האחרונות השם "הילה רוח" די חזק בסצינת האינדי הישראלית. בעקבות הופעתה בפסטיבל חיפה 100 Live,...

אורי בצ'קו נפגש עם משה ושרי הרשקוביץ, זוג מוזיקאים וזוג בחיים האמיתיים, ושוחח איתם על השותפות...

החודש התקיימה בסינקופה הופעה מרגשת של מוזיקאית צעירה בעלת קול נעים ומלטף, שמה שירן אלעד-אורי בצ'קו...

השאר\י תגובה