כיצד שומרים על השפיות באמצעות השירה?

ראיין וכתב: שרון קשרו

לפני כמה ימים, נפגשתי לראיון המשוררת עם מעין שטרנפלד, מחברת "משמרות השפיות", ספרה הראשון. פרדס 2015, בעריכת ערן צלגובזה לא רק שספרה עניין אותי, אלא גם עיסוקה המקצועי, כביבליותרפיסטית, מטפלת בהבעה ויצירה, באמצעות טקסטים וכתיבה. לפני כן קראתי את ספרה, ונתקלתי בשירה תמציתית מאוד, עד כדי שירים בני 8 מילים, ועם זאת קולעת ועשירה בדימויים, מהסוג שמדבר אליי באופן אישי. מעין,(34) חיפאית במקור, מתגוררת בתל אביב ועובדת בחולון, מגיעה מדי פעם לאירועי ספרות בחיפה ואף הוציאה את ספרה בהוצאת "פרדס" החיפאית.

 

ספרי לי על בחירת שם הספר. נורא מעניין, איך שומרים על השפיות?

השירה עבורי, זה משמרות שפיות, היא דבר שגם נותן טעם וגם שומר. במובן הזה, שמתחבר לרעיון של להוסיף יופי לסבל, כשיש בסבל יופי, אפשר מתוכו למצוא את הטוב והוא לא רק נסבל, הוא הופך ליצרני. בשפה של פרוייד זה "העידון". העורך שלי התנגד לשם כי הוא לא השתייך לאף שיר. הייתי מאוד עסוקה בשם, ומתוך העיסוק הזה המוזה העלתה בי את המוטו ולילה אחד פשוט כתבתי את המוטו:"וקורה ששיר נרדם בשמירה." המוטו מסביר ומסייג את שם הספר, ואחרי שכתבתי אותו, קיבלתי את ברכת העורך.

 

זה נשמע לי כמו טיפול.

נכון, לא בכדי הלכתי להיות ביביוליורפיסטית. מגיל אפס השירה היא משהו שעזר לי להתמודד ולתווך את עצמי. גם הקריאה, לא רק הכתיבה.

 

מה את קוראת?

הספר החביב עליי בעולם כולו, הוא הסיפור שאינו נגמר(מיכאל אנדה). אני אוהבת שירה וספרות ילדים ויש בניהם המון דמיון. שלונסקי כותב ב"אני וטלי בארץ הלמה", ש"כנפי דמיון, יש לשניים מאלף, תינוק ופייטן. ספרי ילדים ושירה נותנים, זה לא רק מעוף זה מרחבים אדירים כאלה, והקומפקטיות נותנת אחיזה.

 

מה הדמות החביבה עלייך ב"סיפור שאינו נגמר"?

בנקודות שונות בחיים אני יכולה לפגוש דמויות שונות. קראתי אותו בגיל 11 כשהייתי בבלגיה, והוא היה מטפל מעולה עבורי. אני לא חושבת שדמות, המסע. יותר.ברגעי משבר  דמיינתי הרבה את פאלקור. כשאני רואה תמהונים אני יכולה לפגוש את שני המבוגרים הקטנים שעמדו בכניסה לשערים. רעב שאין לו שובע, אני יכולה לחשוב על נוגס הסלעים.

 

 

מי האמהות או האבות הספרותיים שלך?

ברבקה מרים אני רואה אם ספרותית ובאוה קילפי אני רואה סבתא ספרותית בדיעבד, גיליתי אותה בשלב די מאוחר אבל משהו בדמיון בסגנון הרגיש כמו חיבור שתמיד היה שם, חוץ מזה, התנ"ך מחלחל אצלי להמון שירים ואני מאוד נהנית מהדינמיות של המשפחה הספרותית שלי שכל הזמן הולכת ומתרחבת ויש בה גם הרבה אחים ספרותיים. ולא אמנה שמות כדי לא להעליב אף אחד.

 

יש לך הרבה שירים קצרים כמו הייקו. מה משפיע עלייך יש לך אם או אב ספרותי? במכת בכורות למשך הצלחת לדייק רעיון ב8 מילים.

 

 

maayan_szternfeld_2

 


איך דברים נדחסים ככה?

יש לי הפרעת קשב והחשיבה שלי כזאת, באפוריזמים. ככה אני גם מבינה טוב יותר. למשל, כשהייתי בבלגיה רוב המורים שאפו להכשיל תלמידים וכישלון היה נורמה. לא ממש למדתי שם והתרגלתי להיכשל. במתמטיקה עמדתי על ציון שתיים וחצי מעשר. בארוע מקרי, המורה למתמטיקה גילתה שיש לי פוטנציאל. היא הבינה שאין לי סבלנות להקשיב להסברים איטיים וחזרתיים ועשתה אתי הסכם: אני מקבלת פטור מהקשבה בשיעורים, אבל מתחייבת להכין חלק משיעורי הבית. בתמורה בסוף השיעור היא תסביר לי הכל בשניים שלושה משפטים. תוך שבוע הפכתי למצטיינת של הכיתה. אגב, בדינמיקה בין אישית, אני לא זקוקה לקיצורים האלה כי בדיאלוג אמיתי יש התחדשות מתמדת. תקשורת טובה היא התחדשות מתמדת של הקשב.

 

יש כאן כמה שירים שמאוד נשאו חן בעיני ונגעו בי על בלגיה: אנטוורפן, "אז היית בבלגיה", במיוחד אהבתי את ״אמרת שבבלגיה״ זה שיר מאוד חזק בעיני. יש בו גם נמענת כמוסה. זה מכניס אלמנט של מיסתורין. ומוות יש בשיר הזה. מאוד מתחבר לי למיתוס של פסיכה שנופלת לתרדמה. יש כאן תקבולת של ילדות קפואה ונשיות קפואה
maayan_szternfeld_1

 

מה היה בבלגיה? מה זו ילדות קפואה?

היה רע. הייתי בבלגיה בכיתות ו' ו ז'. ועד לנקודה מסויימת בחיים אמרתי שהחיים שלי היו תמיד טובים, כי השנתיים האלה הן מוות .אני מאוד מתחברת לדימוי ההקפאה, ילדות קפואה זה לשים את הילדות בהקפאה, עד כדי כוויות קור.

 

 

אני קורא את השירים על בלגיה, (יש עוד שניים) ביחד ומפרש אותם יחד.

השירים האלה מבטאים תקופה דחוסה ומובחנת מאוד, וזו החוויה שרציתי להעביר לקורא שלי, את השנתיים התלושות האלה.

נשמע שמאוד סבלת..

 

אם מדברים על המקום של "משמרות שפיות", כל מי שמחזיק את הספר שלי מחזיק את הסבל שלי. יש הקלה בזה שהרבה ידיים מחזיקות את הסבל, ככה הוא הופך מקש לזהב, מסבל להנאה אסתטית. יש בזה אבסורד מסויים, למשל, אני הייתי בהשקה של סיוון שקנג׳י. האישה בשירים שלה מדברת על אובדן אם ואנחנו נהנים מהיופי של השירים. האישה בשירים שלה מדברת על אובדן אם ואנחנו ישבנו והתמוגגנו .

 

זה נטבע כבר אצל רחל ב"צריחות שצרחתי"

והנה עוד שיר שעוסק בנשיות שאהבתי, "כמו ים".

מה דעתך על הסתכלות על שיר מהזווית הנשית? זה ממדר?

היופי בקריאת שירה, שבאף הסתכלות אין מידור, היא עדיין מאפשרת מגוון רחב של הסתכלויות אחרות.

גם אצלך וגם אצל מיטל נסים, יש היבטים של אוטוביוגרפיה. אצלך זה בלגיה, אצל מיטל זה בית הספר.

יש אצלי גם תמונות ילדות נעימות מהביוגרפיה. ״למדת אותי" הוא אוטוביוגרפיה גם. בשיר מופיע  "לוע הארי". זה פרח שצמח בחצר אצל חברים של ההורים שלי. יש אותו הרבה בארץ. גם בגינות ציבוריות בחיפה. אם לוחצים על הפרח בצדדים, הוא פותח את הפה, אבא שךי ואני פתחנו לו את הפה והכנסנו לו קיסמים וקראנו להן סיגריות. זה על אבא שלי, שלימד. באותו השיר, ״תפרת לי״ מתייחס לאמא שלי ולמדתי לצוף, שיר חיפאי ביוגרפי. ויש גם שירים על סבי. רוב השירים דיאלוגיים, מול דמויות משמעותיות עבורי, גם מתקופת המלצרות.

 

אחרי שדיברנו על הספר, בואי נדבר קצת עלייך, את למדת ביבליותרפיה.(טיפול באמצעות טקסטים  וכתיבה יוצרת) תספרי לי קצת על העיסוק הזה, איך הגעת אליו, לכתיבת השירה יש קשר לזה, אני מניח.

הביביליותרפיה בחרה בי. בשנת 2009 גרתי בירושלים הנחיתי סדנת כתיבה ב״בית הגלגלים״, מועדונית של אחה״צ לחבר'ה עם שיתוק מוחין. מעולם לא עשיתי זאת קודם לכן, אבל אמרו לי שחייבים מנחה אז העזתי ובאתי. וזה כנראה הייתה העשיה המשמעותית בחיי עד אז. ואז כולם אמרו לי שאני צריכה ללמוד ביבליותרפיה. יש החלטות שישנים עליהן ויש החלטות שטסים עליהן. אז טסתי להודו וחשבתי על זה וחזרתי לסבא חולה ולימודי ביבליותרפיה בחיפה.

 

מסקרן לדעת עם אילו אוכלוסיות את עובדת או עבדת.

כל מיני, אני אוהבת גיוון, ילדים ומבוגרים, בעלי שיתוק מוחין ונפגעי נפש ואנשים נורמטיביים. כל אדם הוא עולם ומלואו, ואני נהנית מכל העולמות.

 

איך מבוגרים מגיבים לבביליותרפיה?

נהדר. זה דבר רחב, כתיבה וקריאה, קולנוע, עבדתי עם שירי עומר אדם, וגם עם עגנון. כל טקסט הוא כר טוב להשלכות. הרבה פעמים אנשים לא אוהבים לדבר ישירות. טקסא יכול לתת מקום של הישמרות. מקום עקיף וסימבולי. למשל בשיחה על "כיפה אדומה" איזו משמעות יש לבחירה הזו? יכול להיות שילד רב עם המנהלת, והוא ידבר על חוסר החשק לעשות את מה שהאמא אומרת וללכת לסבתא, ואולי גם לדבר על התוקפנות של הזאב. ועל חוסר האונים של כיפה אדומה. בכל טיפול באמנות יש גם את האלמנט היצירתי. שזה חוזר לנושא של טקסט כמשמרות שפיות. יש אפשרות דרך שיר להגיד משהו שלא הייתי אומרת לך ככה. ואז השיר מגן עליי ועל האמירה שלי והוא מאפשר לי להביא אותה בצורה לגיטימית ואסתטית. השיר הוא פרא מבוית, ברגע שהקלדת פרא, הוצאת אותו מהג׳ונגל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

Facebook Comments
About the Author

Related Posts

כתב הספרות שרון קשרו הושיט ידו הפעם מחוץ לחיפה, וסוקר את ספרו של המשורר הירושלמי אמיר מנשהוף,...

רשימה קצרה על ספר חדש בהוצאת "פרדס" - "זמן ביניים" מאת מאיה דנק, דיון על נושא הזמן בספרות מאת שרון...

במסגרת הסדרה על משוררות חיפאיות, שרון קשרו קורא בשירתה האירוטית של טלי וייס, משוררת הפועלת בחיפה...

השאר\י תגובה