מאת אדר' עומרי זילכה

צלם: ארכ' הדר רון

לכבוד פתיחת שנת הלימודים האקדמית בחרתי לראיין את אדריכלית אירית צרף-נתניהו. אירית, בוגרת הפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים בטכניון ובעלת תואר שני מאוניברסיטת אריזונה והטכניון חובשת שני כובעים גדולים מאוד. בראשון, היא בעלת משרד חיפאי עצמאי העוסק בתכניות בינוי עירוני, מגורים ומסחר ובשני, היא ראש המחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי לעיצוב ויצו חיפה. אם נרצה לתרגם את המשפט האחרון, היא אחראית לחינוך, עיצוב וגיבוש חלק מאדריכלי המחר. בעיני זה תפקיד בעל חשיבות רבה מאוד ועל זה בעיקר רציתי לדבר איתה.

השיחה עם אירית התקיימה בביתה שצמוד למשרדה. דומה שהשיחה בינינו שנעה בין מעמד האדריכל, הסטודנטים כיום והעיר חיפה מזכירה את הג'גליג בחייה בין עיצוב חנויות אופנה, תכנון שכונות ותכניות מתאר והתוויות הדרך במחלקה לאדריכלות בויצו. אירית היא מסוג האדריכלים החי את המקצוע מכל הכיוונים שלו – יש לה בסיס תאורטי מוצק לעבודה שלה ושילוב של מתודולוגיה בפרקטיקה, מקום שאליו היא רוצה לקחת את הסטודנטים במחלקה, אמירה ברורה על המקצוע ועל הנעשה בעיר והמון ידע השואב גם מהעבודה היומיומית וגם מהאקדמיה, שילוב מוצלח לכל הדעות.

אירית מתחילה את השיחה בסיפור על תרגיל שהיא נתנה לסטודנטים שלה – לבטא אירוע תכנוני שיכול לשנות את כיוון התפתחות העיר חיפה למקום חיובי. הסטודנטים הציעו שלל הצעות, החל מהצעות המתייחסות לשיפור המצב הקיים בואדיות ובקשר לים, דרך הצעות בקנה מידה רחב יותר כמו קווי תנועה ורטיקליים בעיר ועד להצעות קונספטואליות כמו הצפת הנחלים והשבת הטבע לעיר או בינוי מאסיבי לאורך ציר הרכס. לדעת אירית, חיפה צריכה בעיקר את הרעיונות של הקבוצה השלישית, זו ש"הרחיקה לכת", שכן רק באמצעות חזון מגובש על העיר, חזון שחסר כיום,  אפשר להכנס למיקרו ולעשות שינויים קטנים יותר. לטענתה הגבול הייחודי שיש בחיפה בין הטבע לבנוי, עם התושבים שאוהבים אותה ועם המוני הסטודנטים הצעירים שיש בה גורמים לכך שהיא מציעה חוויה ייחודית מאוד, אבל חסרת חלום, כזה שעיר מתקשה להתפתח בלעדיו.

השיחה שלנו ממשיכה לעסוק בסטודנטים ואותי מעניין כיצד מיקומו של המרכז האקדמי ויצו בלב המושבה הגרמנית משפיע על הסטודנטים (בניגוד מוחלט אגב לניתוק שיש לפקולטת האם שלי בטכניון, מהעיר). אירית אומרת ש"חדר הכושר שלנו זה העיר", גם בעבודה הפיזית וגם בקשר עם התושבים. הסטודנטים אומנם מאוכזבים בחלקם בהתחלה שויצו אינה מציעה מעונות אבל לאחר שהם חווים את המגורים בעיר הם מבינים שהם מקבלים המון ערכים מוספים ללימודים שלהם. חלקם הופכים לפעילים חברתית ו/או פוליטית וחלקם נשאר לגור בשכונות כמו הדר או המושבה הגרמנית לאחר סיום הלימודים וזה כבר אומר הכל.

בהתייחס לשאלה מה יש לחיפה להציע לסטודנטים לאדריכלות, אומרת אירית שהסטודנטים באים  ל"התאמן" במהלך הלימודים ושחיפה היא מקום מעולה להתאמן בו שכן אין כמעט נושא שאי אפשר לדון בו בהקשר חיפאי: איזורים מרתקים ושונים החל מתעשיה ועד לטבע, בינוי בטופוגרפיה ובמישור, חופי ים, קמפוסים, מורשת ובעצם כמעט כל נושא שיכול לאתגר את הסטודנטים. היא מציינת לטובה גם את הדו קיום החיפאי המפרה את העבודה ויוצר שיתופי פעולה טובים עם הקהילות השונות ויכולת לעבוד בכל מקום בעיר ולהתקבל באהדה. בהקשר הזה היא מציינת כי היא לא נותנת לסטודנטים ליצור תכנון "המוטה" עבור אוכלוסיה מסוימת, וכי מה שמוביל את התכנון הוא יצירת סביבות טובות והזדמנויות ושימשוך אנשים להשתמש בו בצורה מיטבית.

ביחס לסטודנטים לאדריכלות כיום, טוענת אירית כי יש להם המון מעלות בכמות הידע שיש להם ובנגישות למידע בצורה טובה. לטענתה, החינוך של הדור היום השתנה בהתאם ואין יותר מאסטר שבא להרצות על "התורה האדריכלית"  אלא שהתפקיד של המנחה היום בסטודיו הוא לכוון ולתת לסטודנט להבין איזה מידע הוא צריך ללקט. יחד עם זאת, אירית מצרה על כך שמשהו בסקרנות של הסטודנטים הלך לאיבוד. כמו כן, לטענתה, יש הרבה פחות אקטיביזם בדור הזה וקיימת הרגשה שצילום של העשיה חשוב יותר מהעשיה עצמה וכמובן הלייק שמקבלים על הצילום לאחר מכן. אני הזדהיתי מאוד עם האמירה שלה שלאדריכלים הצעירים כיום צריכה להיות אמונה בשינוי ושהם צריכים להגיע ולהשפיע מתוך גופים ציבוריים (ועדות תכנון, רשויות מקומיות וכו'), גופים שאדריכלים הדירו את רגליהם מהם בשנים האחרונות.

אחת מהתקוות שיש לאירית, היא הרצון לעורר שיח אדריכלי תכנוני על המרחב בו אנו חיים. שיח שחשוב שיקרה על מנת לקשור בין התושבים ובין מה שמתרחש בעיר. במסגרת זו מתקיימות הרצאות שונות במחלקה הפתוחות לקהל הרחב וכמו כן, מתקיימים דיונים בין הסטודנטים לבין אדריכלים ומתכננים, בעלי תפקידים ותושבים בעיר. אחד מהדברים שאירית טוענת שהעיר צריכה הוא HUB  או מעבדה עירונית בה יציגו, ידונו וידברו על המרחב הבנוי בעיר ועל השינויים המתרחשים בה. מעבדה כזו קיימת בכל עיירה באיטליה, היא טוענת, וחובה שתהיה לנו אחת כזו גם פה.

כששאלתי את אירית מה היא אוהבת בעיר היא ציינה את הקוטביות הרבה שיש בה, את העובדה שהיא משנה את פניה ושאפשר לעבור בה בין מצבים שונים בין רגע בעיקר במקומות בהם אתה נוסע בתוך העיר אבל משקיף לטבע ולנוף. כמו כן, מציינת אירית את הצניעות החיפאית ואת האקלים. יחד עם זאת, היא מציינת לרעה את הביזור בבניה בעיר, בעיקר היום עם בניית השכונות החדשות ומבכה את העובדה שלא יודעים לטפל במורשת ומרשים הרס של מבנים שונים. "ברגע שבו אתה מזלזל במורשת, מה נשאר?" היא שואלת.

לסיום, שאלתי את אירית מה הוא המקום הראשון שבו היא הייתה רוצה לעשות פרויקט בעיר והיא ענתה שבואדי סאליב. בין ההיסטוריה והמטענים החברתיים שיש למקום הזה, בין הדר לבין העיר התחתית, אירית אומרת שאם יש מקום בו אפשר להמציא מחדש קונטקסט זה שם ושטיפול במקום הזה, רדוף הרוחות, ויצירת חיים חדשים יכול להוות טיפול נכון לכל חיפה.

ולסיום, אם אתם פנויים בימי ג' בין השעות 14:00-15:00 אתם מוזמנים לסדרת ההרצאות "חלונות" המתקיימת במחלקה לאדריכלות בויצו. ושתהיה שנה אקדמית מוצלחת לכולם!

unnamed

צילום: עמי הראל 

Facebook Comments
About the Author

Related Posts

בודאי קפצתם לשוק תלפיות כדי לקנות מצרך כלשהו. אבל האם אי פעם חשבתם לסייר קצת בסביבות השוק? עומרי...

עומרי זילכה, אדריכל הבית, יצא לסיור בואדי סאליב ומעלה שאלות חשובות כגון כיצד ניתן לממש את הפוטנציאל...

בעקבות החזרה לבית הספר, עומרי זילכה יצא לביקור בבית הספר הריאלי בהדר, שמבנהו קסם לו, כמו יתר המבנים...

One Comment
 
  1. אמיר נובמבר 16, 2016 at 6:56 pm להגיב

    מדהימה

השאר\י תגובה